לדבר ביציאת מצרים

בתיאור הדרך של יציאת מצרים הלכנו 40 שנה במדבר, בסופם משה רבנו הגיע להר נבו ולא נכנס לארץ המובטחת. רבים רואים בזה סוף דרמטי ועצוב, ואולי…. אולי משה שהיה נווד בהוויתו, פשוט לא רצה להגיע, כי כמו כל נווד עיקר העניין בשבילו הייתה הדרך. אולי הוא הלך 40 שנה במדבר, כי פשוט הוא נהנה מהנדודים, מהחופש ומהיכולת לחפש ולאו דווקא מהצורך למצוא

 

שלום לכם אני מצרף מאמר שכתבי לאתר מהות החיים, את המאמר באתר מהות החיים אתם יכולים למצוא פה 

אם עוד לא מצאת איפה לחגוג את הסדר אני ממליץ בחום להצטרף לסדר שעורך אוהד אזרחי בבית אורן.

פרטים ב: kabalove@gmail.com,

חג חירות שמח

בשנת 95 עליתי לראשונה לחגוג ליל סדר על ראש הר סיני, להיות שם על ראש ההר בליל לבנה מלאה זו חוויה שכולה חרות. למחרת כשירדנו מההר, החלטנו להיכנס אל תוך האדמה. הורדנו את בגדנו והתכסינו בעפר, משאירים רק את הפנים והאף לנשום את אויר העולם. זהו תרגיל מופלא, החיבור הפשוט ביותר לאימא אדמה. שכבתי בתוך האדמה וכשעצמתי את עיני, מיד כמכת ברק ראיתי בעיני רוחי איך אני הולך עם דור המדבר. מאז הרגשתי שייכות עצומה למסע יציאת מצרים ורוחו של משה.

 

שייכות כה גדולה שמביאה אותי עד היום לנוע פעמים רבות על הקו מצרים, סיני ישראל. את ליל הסדר על ראש הר סיני הפכתי למנהג כמעט קבוע, הרי סיני נהפכו לחלק מישותי, למצרים ירדתי פעמים, וכן גם כמה פעמים הגשמתי את החלום וחיברתי את כל אלו למסע בעקבות יציאת מצרים. גם היום אני חושב שזהו אחד המסעות הגאוגרפים המרשימים, המוצלחים והעצמתיים שיש. דמיינו לעצמכם שבמסע אחד אתם מבקרים בפירמידות במצרים, הולכים בהרי סיני, עולים על ראש ההר, עוברים דרך ואדי רם ופטרה שבירדן, מגיעים בואכה הר נבו מעל ים המלח חוצים לקומרן ומסיימים בירושלים. להגיע אל הר המוריה, הכותל, והר הבית אחרי מסע שכזה זו חוויה עצומה, אני ממליץ בחום.

 

מעבר להיותו מסע גיאוגרפי מרשים, מסע יציאת מצרים הוא משמעותי ברבדים עמוקים יותר. ברובד האנרגטי הוא נע על קווי האנרגיה (ley lines) המחברים את מצרים, סיני וישראל, ובגדול יותר את אפריקה ואסיה, ודואג להפעלתם, ממש כמו שמטפל בשיאטסו עובר על מרידיאן ומפעיל אותו. ברובד הסמלי הוא מטפור למסע אל עבר החופש והשלבים השונים בספור שלו הם תאור דרך.

 

נקודת הפתיחה בתאור הדרך היא ההכרה בעבדות, להודות שגם היום אנו עבדים, מסוג אחר אמנם אבל עבדים: לצרכנו, לצריכתנו, לרעיותינו, לפחדנו או במילים אחרות למקומות הצרים שבתוכנו, השלב הבא אם כך הוא להכות במקומות אלו ולעורר אותם, מקומות צרים יכולים להיות: חוסר מודעות, ראיה לא נכונה של המציאות, עצלות, האחזות, כעסים, פחדים והרשימה היא ארוכה, חשוב למצא את זו האישית לנו. אחרי שהיכנו במקומות הצרים, צריך לחצות את הים, את עולם הנפש, כאן אנו זקוקים לנס, לנס שיעזור לנו לנוס מההרגלים הישנים, מהפחד לשינוי שרוצה לכלות אותנו. אם זכינו במדרגת הנס וחצינו את הים, אנו מגיעים אל למדבר, זהו השלב הארוך במסע, שבו אנו מקבלים תורה חדשה, לומדים דברים חדשים, מתרחבים וקופצים מדרגה אבל גם שלב בו הספק מתעורר, ויש רצון לחזור לעבר המוכר, זהו שלב הנדודים שאם צלחנו אותו הגענו לארץ המובטחת, כלומר למקום שבו יש לנו בטחון, למצב שהאני החופשי מרגיש בטוח.

 

בחלוקת הזמן היחסי של מסע שכזה אנו רואים ששלב הנדודים הוא הארוך מכולם, אז איך צולחים אותו, אלו איכויות יש לנווד, ומה אפשר ללמוד ממנו. בישותי אני כזה, נווד, ואם הייתי צריך לחדד את ההבדל המהותי בין נווד לאחרים הייתי אומר שאדם מן הישוב מרגיש בבית כאשר הוא חוזר לביתו, ונווד מרגיש בבית כאשר הוא עוזב אותו.

 

בספרו 'נדודים' כותב הרמן הסה: עוד פעם אוהב ביתר שאת את הכל, כי אני נפרד. מחר אוהב גגות אחרים ובקתות אחרות. לא אשאיר כאן את לבי, כדרך   שכותבים במכתבי אהבה. לא, לא! את לבי אקח אתי. אהיה זקוק לו גם שם, מעבר להרים האלה, בכל שעה. כי נווד אני ולא איכר.

 

הנווד הוא חוקר בנפשו וערג לגלות עולמות אחרים, משתעמם מהר משגרה, אוהב לנסות דברים חדשים והרפתקן בהווייתו. לעתים יש לו קוצים בישבן והוא חסר מנוחה שכן אין הוא יודע לשבת במקום אחד לאורך זמן. עיקר העניין אצלו היא הדרך, ולכן אין הוא ממהר להגיע, בתוך תוכו הוא יודע שלעתים דווקא ההגעה ליעד יכולה לצמצם את כוחו, שכן התנועה היא זו הנותנת לו כח. פעם לאחר טרק ארוך שעשיתי בלאדאק שאלה אותי מטיילת: למה אתה לא נח? מבלי לחשוב עניתי לה: בשבילי ללכת בהרים זה לנוח, רק נווד יבין זאת.

 

בתאור הדרך של יציאת מצרים הלכנו 40 שנה במדבר, בסופם משה רבנו הגיע להר נבו ולא נכנס לארץ המובטחת, עונשו על כך שהוא היכה בסלע ברגע של ספק. רבים רואים בזה סוף דרמטי ועצוב, ואולי….

 

אולי משה שהיה נווד בהוויתו, ואחרי עשרות שנים בדרכים הוא בהחלט ראוי לתואר שכזה, פשוט לא רצה להגיע, כי כמו כל נווד עיקר העניין בשבילו הייתה הדרך, ודווקא קץ הנדודים סמל בשבילו את קץ החיים. ואולי הוא הלך 40 שנה במדבר, כי פשוט הוא נהנה מהנדודים, מהנופים המדהימים, מהשקיעות המטורפות, מראשי ההרים, מנאות המדבר, מהמרחב, מהשקט, מהחופש ומהיכולת לחפש ולאו דווקא מהצורך בלמצוא.

 

בפסח כל שנה אנו מרבים לדבר ביציאת מצרים, יש לי תחושה שזה היה אחלה של מסע, יש לי תחושה שכל אחד שהשתתף יודע זאת, יש לי תחושה שהייתי שם.

 

ולכם?


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *