לצאת מהבית

התנועה של 'לצאת מהבית' מסמלת את היכולת לחרוג מגבולות העצמי

שלום לכם

אם בטעות קיבלתם שוב את המייל על ראש השנה היא בגלל טעות טכנית שלי, עמכם הסליחה

אני מעביר לכם כתבה שכתבתי לקראת סוכות שהתפרסמה באתר Xnet, לקריאת המאמר ישירות באתר לחצו כאן

בחופש הגדול האחרון במסגרת המאבק ב 'מסך' המחשב, הטלוויזיה, האי פד החלטתי לצאת עם ילדי למסע על שביל ישראל, לא ברצף כמובן אלא כל פעם קטע קצר מצטבר, אנחנו גרים קרוב למקום בו עובר השביל, כך שבפעם הראשונה פשוט ארזנו תרמילים, יצאנו מהבית, והתחלנו ללכת. היה בזה משהו עצמתי לצאת לדרך מהבית, ולא לנסוע ברכב לנקודת ההתחלה. עכשיו בכל פעם שאנו הולכים עוד קטע דרך, אנחנו אומרים לעצמנו 'הלכנו מהבית ועד הלום', מעבר לזה שיש בזה משהו מדליק יש בזה גם עניין משמעותי, עד כמה אנחנו מוכנים להתרחק מהבית.

הבית ברובד הסמלי מסמל את ה 'אני' של האדם, את האופי שלו, תכונותיו, מעלותיו ומגרעותיו ובעיקר מסמל את החלק של ה 'אגו', אותו חלק באישיות המונע מצרכים ורצונות של האדם למען עצמו. הבית מעניק בדרך כלל הגנה ובטחון לאדם אך גם מציין את גבולותיו ומגבלותיו ואת חוסר היכולת שלו לראות את הזולת מנקודת מבט אובייקטיבית. התנועה של 'לצאת מהבית' מסמלת את היכולת לחרוג מגבולות העצמי, להיות פתוח לדברים אחרים, לבוא במגע עם האחר ולהיות מוכן להשתנות דרכו.

בנפל, בפעם הראשונה שבה נכנסתי למנזר בודהיסטי נתבקשנו להשתחוות בפני ה 'למה', המורה הראשי, של המנזר. אני זוכר את המחשבות שהתרוצצו בראשי: אני יהודי, אין מצב שאני משתחווה, זה לא ראוי, זה אסור, מה יקרה אם אני אעשה זאת, איזה עונש ייפול עלי… לבסוף ובעיקר כי לא היה לי נעים לעורר שערוריה מהעניין ולא מתוך רצון להתנסות חדשה השתחוויתי כמו כולם. להפתעתי הרבה, נשארתי בחיים, השמים לא נפלו עלי, וגם לא חוויתי סוג של עבירה שעשיתי, נהפוך הוא היה בזה חן, ובסך הכל הבנתי שכאן, בתרבות האחרת, זו בסך הכל סוג של מחווה פשוטה של כבוד ואמירת שלום בפני אדם חשוב. רק האקט הפשוט הזה גרם לי בנקודה ההיא של חיי, להעמיד בסימן שלה את כל האמונות הקשיחות שבהן החזקתי עד כה והכריח אותי לבדוק אם אלו משרתות ומעצימות אותי או מגבילות ומצמצמות אותי.

איטלו קלווינו סופר איטלקי דגול, כתב באחד מספריו שהאומנות של הנווד במסעותיו היא לחפש את הלא מוכר. לכאורה זה נשמע פשוט במעשה ממש לא במיוחד עבור הישראלי שמחפש בעיקר את המוכר, הוא רוצה לאכול אוכל ישראלי בכל מקום שאליו הוא הולך, טיילו פעם בבנקוק, דלהי, קטמנדו וקוסקו, ובדקו את העניין, הוא ורוצה לקרוא תפריט בעברית, ובמיוחד מטייל בגושים של ישראלים. יש לי הערכה מרובה למטייל הישראלי כטיילן, אך כאדם הוא בדרך כלל לא פתוח ושמרן. באופן כללי ניתן לומר שככל שהאדם פחות פתוח לאחר, כך הוא בא עמו בפחות מגע וכך גם הסיכוי שלו להשתנות ולהתרחב דרכו קטן.

המהות של חג סוכות היא לצאת מהבית, האדם מצווה לצאת מביתו ולדור במשך שמונה ימים בדירת ארעי, גם למילים 'צא' ו 'סוכה' אותה גימטריה 91, שהיא גם הגימטריה המסמלת את החיבור בין השמים לארץ. חג סוכות הוא השיא של חגי תשרי, אחרי שבראש השנה יש שימוש בגבול ודין על מנת לפסוק את השפע של האדם לשנה הקרובה, וביום כיפור יש חסד גמור שכלולה בו מחילה וסליחה, הרי סוכות זה חג שבו יש עיבור בין הדין והחסד, והוא כמו כל עיבור מביא עמו משהו חדש, וכדי לקבל את המשהו החדש הזה צריך לצאת מהבית, ברובד הסמלי זה אומר להסכים להשתנות.

ולמה כדי להשתנות על האדם גם לצאת מהבית? יש כאן עניין עמוק, שכן בדרך כלל כאשר אדם מתחיל תהליך פנימי כלשהו הוא נדרש בהתבוננות ומודעות עמוקה יותר אל תוך נבכי נפשו ונשמתו, זה הכרחי על מנת להכיר ולגלות את האמת לאמיתה של עצמיותו, לעתים הסכנה בזה היא שתהליכי מודעות והתבוננות אלו גורמים לאדם להיות עסוק בעצמו יתר על המידה. לשם האיזון אם כך חשוב לאדם לא רק להעמיק פנימה אלא גם לצאת החוצה, לחרוג מעצמו, לא להיות עסוק בעצמו כלל אלא במרחב הכולל. שילוב נכון של שתי תנועות אלו המשלימות זו את זו יוביל לנוכחות והוויה אשר יודעת להתחשב ברצון העצמי ובטובת הכלל  בו זמנית.

לעתים דווקא בתנועה החוצה יש משהו משחרר, קליל, שמח, לא סתם מצווה האדם בחג הסוכות להיות במדרגה של 'ושמחת בחגיך', והכיצד אפשר לצוות על אדם להיות שמח, הרי לא אפשרי לאדם להיות שמח רק בגלל שאמרו לו, אז כדי לעזור נתנו לנו מתכון לשמחה, לצאת מהבית, להפסיק להיצמד להרגלים, לבטחון, לשגרה, לנוחות ולהיות פתוח למשהו חדש, והמשהו החדש הזה נעזר בתנועת הלולב שפותח את שערי השמים יורד מטה ומלביש בנו שמחת תורה.

מנסיוני כנווד אני יכול להעיד שהמהלך הכי קשה בכל מסע, זה הקטע בו צריכים לצאת מהבית. ברגע הזה של לפני שיוצאים לדרך יש את החששות של מה יהיה, הפחד מהלא מוכר, התהיה אם אכן בחרנו נכון, ובליל של מחשבות ורגשות שיש בהן גם את קושי הפרידה, לכן כדי לצאת לדרך צריך כח שיעזור לחצות את הקליפה הזו של לפני שפותחים את הדלת. אחרי שעוברים את הסף, ממש כמו במעיין שמימיו פרצו החוצה, הענינים זורמים והכל נהיה הרבה יותר פשוט ממה שחשבנו.

לפני כמה ימים על שביל ישראל ירדתי עם ילדי מעוספיה לכיוון צומת יגור, בחלקת חורש יפה עצרנו, ודברנו על דברים שכבר ראינו בדרך: אתרים היסטוריים, מערות, צנירים, תצפיות אל חוף הים, בורות מים, ציפורים והרבה נופים יפים, הרגשתי איך היציאה מהבית כבר הרחיבה והעשירה את עולמם, עכשיו אנחנו ממשיכים ללכת צפונה, אל הלא נודע.

מי יתן וכל היצורים הברואים יהיו מאושרים

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *